עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מתחיל עם שיתוף טקסטים שאני כותב במסגרת קורס כתיבה יוצרת.
צעדים ראשונים, זהירים, כמו לבדיקת חום ועומק המים לפני שקופצים.
מתכוון להרחיב ולהוסיף כל דבר שעולה בדעתי ומוצא לנכון לשתף.
תודה שאתם קוראים את שאני כותב, הערכה ותודה מראש אם תמצאו לנכון להוסיף הערות-הארות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
פרדוקס
07/04/2018 08:14
איציק
"עכשיו אני מבין שאני לא מבין. שלא כל דבר מוכרחים להבין" דניאל נשא את ראשו והוסיף "שיש דברים שאפשר להשאיר לא מובנים וזה בסדר".
"נכון, זה הפרדוקס שהוא יסוד ההבנה" אמר טנזין סנגאי וחזר להתעטף בשתיקתו.
מחר ימלאו 6 חודשים לישיבתו במנזר ואת הלילה האחרון הוא מבלה דניאל בשיחה עם טנזין סנגאי,המורה הטיבטי שלו.
לפני 6 חודשים הגיע דניאל למרכז טושיטה על מנת להשתתף בקורס מבוא לבודהיזם טיבטי.      
המרכז הממוקם בפאתי מנזר טושיטה משמש אבן שואבת לאנשים מכל רחבי תבל המחפשים משמעות לחיים או כאלה המעוניינים להתנסות בחוויות רוחניות.
וזה בדיוק מה שנזקק לו דניאל בשלב זה של חייו.
לפני שנה נמכר הסטארט-אפ של דניאל לחברה אמריקאית גדולה, אבל תהליך המכירה והשתלטות החברה האמריקאית על הסטארט-אפ, הבייבי שלו, השאיר אותו מצולק.
התהליך הביא את דניאל לנקודת שבירה. צומת בה הוא מרגיש מיצוי ומיאוס ממה שעשה בעבר, מרגיש שלא רוצה להמשיך בתחום בו עסק אבל לא יודע מה לעשות במקום זה.
לראשונה בחייו הוא אינו בשליטה, לא מבין מה קורה לו ואיך לצאת מזה.
לאחר החזר ההשקעה לקרן הון סיכון נשארו בידי דניאל למעלה מ-5 מיליון דולר במזומן.     
בלי חובות או התחייבויות לאיש אבל גם בלי דבר שהוא מרגיש שהוא שלו, שקרוב לליבו.
בלי מחויבות לבת זוג בה צריך להתחשב אבל גם בלי יכולת לשתף ולהתחלק. בלי מחויבות לילדיו הגדולים אשר להם משפחה וחיים משלהם. מעט מאוד חברים אבל בלי חבר קרוב איתו הוא יכול לפתוח את הלב. פירות התמכרות ארוכת שנים לעבודה והצלחה מקצועית וכלכלית.
דניאל הגיע למרכז טושיטה במקרה.
לאחר שסיים את תקופת החפיפה עם המנהל האמריקאי החדש החליט דניאל לקחת פסק זמן בסביבה ובתנאים שונים לחלוטין מאשר היה מורגל להם מרבית חייו.
בנו הצעיר ואשתו חזרו זה מכבר ממסעם החמישי להודו והם מלאים חוויות, קורנים באושר פנימי ומשרים סביבם אווירת קבלה והכלה. כמו לאחר כל מסע ניסה הזוג הצעיר לשתף אותו בחוויות אבל הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, הקדיש להם דניאל זמן, שמע בצמא את המאורעות במסעם, חקר, שאל, והתעניין עוד ועוד בסוד המשיכה של המדינה המופלאה הזו.
ובסוף החליט.
הוא יעשה מסע להודו אבל לא כמו שנסע בנסיעות העסקים הקודמות שערך להודו אלא הפעם, ייסע במתכונת אחרת, כמו שנסעו בנו וכלתו. כמו שנוסעים צעירים רבים אחרים. בלי תכנית מוגדרת מראש, בלי תאריך חזרה, בלי מסגרות והתחייבויות שכל כך אפיינו את חייו עד כה. 
דניאל קנה כרטיס טיסה פתוח, תרמיל גב ודברים בסיסיים נדרשים שהומלצו לו בחנות למטייל. 
לאחר חניה חטופה במיין בזאר בדלהי הוא ממשיך לדרמקוט, כפר קטן בשולי דהרמסללה. בועה ישראלית בתוך הקדחת ההודית השוקקת והמזיעה. לא ממש מתאים לו. לא מה שחיפש. 
לאחר כמה ימים של התחבטות איך ולאן להמשיך, אישה צעירה אותה פגש בגסטהאוס בו הוא מתארח, מספרת לו על מרכז טושיטה ועל כך שבעוד ימים מספר נפתח קורס ביסודות הבודהיזם הטיבטי.
הסקרנות והרצון ללמוד דברים חדשים מדרבנים את דניאל, הוא מכתף את התרמיל ויוצא לדרך.
מרכז טושיטה ממוקם על צלע הר במעבה יער עבות. נשקף ממנו נוף משגע של העמק למטה ושל פסגות ההרים המלבינות באופק. לצד האנשים מאכלסים את המרכז קופים רבים המתקרבים בשעת ארוחות, מנסים, ואף מצליחים, לחטוף אוכל מצלחות ואף מידי האוכלים.
אל הקורס הגיעו כ-100 אנשים מלמעלה מ-20 מדינות. חלקם חדורים אמונה שלמה ואמתית, חלקם כאלה שבוחרים לאמץ תדמית של מאמינים ורבים אחרים הלוקחים את האמונה, הפילוסופיה הבודהיסטית כנדבך נוסף לאמונות אחרות שלהם. לא במקום אלא בנוסף.
המשתתפים  בקורס מתחלקים ל-4 אנשים בחדר. מיטות עץ פשוטות. מזרונים דקים. מספיקים לשנת לילה ולא יותר. לא מקום להתפרקד בו.
לא מעשנים, לא קוראים ספרים, לא מדליקים רדיו, מכבים את הנייד ולא נוגעים בו עד סוף הקורס. ההוויה כולה מוקדשת במלואה לקורס, לתכנים ולתובנות.
סדר היום פשוט ומונוטוני:
השכמה מוקדם בבוקר, מדיטציית שחר. ארוחת בוקר ולאחריה מתכנסים לשיעורים בפילוסופיה בודהיסטית. כ-100 אנשים באולם אחד גדול. מרביתם יושבים על מרבדים אישיים בתנוחת לוטוס או בשיכול רגליים, אחרים נשענים על קירות, מעטים יושבים על כסאות או כרים ענקיים. יוגה בסיום השיעור ומיד לאחריה ארוחת צהרים. לאחר מנוחה מתחלקים לקבוצות דיון. הזדמנות לשתף בתובנות והתלבטויות. חוזרים לאולם המרכזי להמשך שיעורים עד למפגש מדיטציה ולאחריו ארוחת ערב, ומפגש מדיטציית סוף היום ופיזור תלמידים לחדרים.
10 ימים נמשך הקורס. דניאל הולך ונשאב. זו חוויה חדשה בשבילו והוא מטלטל בין מצבים רגשיים קיצוניים. לימודי הפילוסופיה הבודהיסטית ומפגשים עוצמתיים של מדיטציה המונחית מחוללים סערת רגשות ומערערים את עצם היסודות עליהם נחו חייו עד עכשיו.
תבנית ארבע האמיתות האצילות, נירוונה, סמסרה, ועוד יסודות בפילוסופיה החדשה אותה הוא לומד מציבים מולו מראה ולראשונה בחייו הוא צולל לעמקי נשמתו. מהלך במחוזות אותם לא ביקר מעולם, עולמות אותם לא העז לחשוף.
הוא מתחבר לנזירה ריטה, הולנדית נרקומנית לשעבר שנגמלה לפני 30 שנה והפכה לנזירה, ולטנזין סנגאי הנזיר הטיבטי שברבות הימים הפך למורה האישי שלו.
שני הנזירים, ריטה עם היכולת לגשר בין העולמות, זה המערבי המוכר לו וזה הבודהיסטי החדש לו ולצידה טנזין סנגאי עם החוכמה בת אלפי שנים והיכולת לראות אותו כמו שהוא, עוזרים לו לצעוד בשביל הפתלתל הזה ובמסע שהוא עורך לעמקי נשמתו.
בתום הקורס נאספים כולם לפני הסטופה שבחצר המרכזית, לטקס פרידה. הנזירה ריטה מדקלמת מנטרות והתלמידים עוברים לפניה וכל אחד נושא ברכה ומקדיש נר למישהו יקר לו.
ואז, כשעובר דניאל בתורו לפני ריטה - מתגבשת בליבו ההחלטה.
דניאל ממתין עד שהטקס יסתיים ואז ניגש לנזירה ריטה שהיא גם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז, ומבקש להישאר במנזר לתקופת התבודדות והיטהרות נוספת.
והימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים. דניאל מבלה את ימיו בעזרה לנזירים, בעבודות שיפוץ ותחזוקה קלות, בניקוי המבנים והכנתם לקורס הבא. 
את הלילות מבלה דניאל עם טנזין סנקאי אותו בחר להיות המורה שלו. 
שיחותיו עם טנזין סנקאי פותחות לפניו עולם קסום שאת מרביתו כלל אינו מבין. תרבות כל כך אחרת ושונה מהתרבות בה חי ולה היה מורגל הוא וכל האנשים שהוא מכיר.
קשה לו להבין את גלגול הנשמות שביסוד הסמסרה, את היכולת לחוות חמלה כלפי אוייבים מבקשי רע, קשה לו להבין את היכולת לצאת מתוך האגו, מתוך כבלי הגשמיות, ולהגיע לאושר.
ובכל שיחה שכזו, שלפעמים אורכת לילה שלם, מנסה דניאל שוב ושוב לפרוץ את מגבלות מסגרות המחשבות וההרגלים שהנחו אותו כל חייו ולקבל ללא פילטרים את דברי מורהו.
מתקשה אבל מרגיש שכל שיחה שכזו מקרבת אותו צעד נוסף לקבל את עצמו כמו שהוא.
מחר ימלאו 6 חודשים לישיבתו במנזר ואת הלילה האחרון הוא מבלה דניאל בשיחה עם טנזין סנגאי, המורה הטיבטי שלו.
הוא מרגיש שנחתם פרק משמעותי בחייו. אמנם אין לו תשובות ברורות אבל הרגשת המועקה וחוסר המשמעות פינתה מקומה לנכונות להמשיך במסע ולציפייה דרוכה לאשר צופן לו העתיד. 
השחר נראה רחב ידיים, ורחוק, ואיטי. האופק המזרחי שחור כלילה, והוא נשאר כזה, עד שלבסוף אפשר להבחין השמץ של אפור שמתבהר לאט לאט מצד לצד, בקו דקיק ואז למעלה כמו אצבעות מהססות במרחק לא יאומן. קצה העולם נגלה לעין באיטיות. קווים של אפור על אפור, עמום להפליא, כמעט בלתי מורגש, כמעט בלתי קיים, בחלקו דמיון, בחלקו ציפייה. האפור ממשיך ומתבהר והשמש, כמו מהססת, עולה אט אט, הולכת ומתגלה.
"עכשיו אני מבין שאני לא מבין. שלא כל דבר מוכרחים להבין" דניאל נשא את ראשו והוסיף "שיש דברים שאפשר להשאיר לא מובנים וזה בסדר".
"נכון, זה הפרדוקס שהוא יסוד ההבנה" אמר טנזין סנגאי וחזר להתעטף בשתיקתו. 
0 תגובות
יש לו יום הולדת
30/03/2018 22:43
איציק

אנו נועלים את דלת הבית, יורדים במדרגות, יוצאים לרחוב ופונים ימינה לרחוב הירקון.

אין לו מושג מה קורה ולאן אנו הולכים...

אנו הולכים יד ביד. בשקט. הוא מגניב מבטים ולא מצליח להתאפק "נו, רונית, לאן הולכים?"

אני מחייכת ומהדקת את ידו "מגדל האופרה. גלידת אלדו. נחגוג את היום רק שנינו עם המון גלידה כמו שאתה אוהב".

כבר 4 שנים אנחנו ביחד. אמנם לא נשואים אבל גרים ביחד ומצרפים פיסות חיים לשלמות זוגית אחת. הוא בן 50 היום. יום מיוחד שהחלטתי לציין אותו בדך מיוחדת. 

ביום בהיר אחד הוא פרץ את דלת בדידותי ופלש בסערה לעולמי. מבוגר ממני ב-15 שנים וצעיר ממני בנפש ובסגנון החיים. איש העולם הגדול שחווה הרפתקאות ומאורעות. 

הזהירו אותי שהוא מכור ליצירה של דברים חדשים, להתחלות בעסקים ובמערכות יחסים אבל מתקשה להתמיד ולהחזיק מעמד. 

ואני נזהרתי. היה לי טוב בעולם הזה שבניתי לעצמי. בלבד. בשקט. בשגרה. בחיים הפשוטים שבניתי לי אבל יחד עם זאת הייתי מוקסמת מהחיות הפורצת ממנו, מההתלהבות האין סופית ומתשומת הלב שלו לכל דבר שאמרתי או עשיתי.

חודשים רבים הדפתי את ניסיונותיו להתקרב אלי אבל הוא לא הרפה. צדדים נוספים באישיותו נגלו  ואט אט הרגשתי שחששותיי והתנגדותי הראשונית הולכם ומתפוגגים. 

חומה אחר חומה נפלה, אנו התקרבנו והפכנו לזוג.

הרגשתי שגם לו קורה משהו תוך כדי התהליך. כאילו הוא נרגע ומתמתן. תשומת הלב המשיכה אבל איבדה את מימד הדחיפות שהיתה לה קודם והפכה להיות רכה ועדינה יותר.

4 שנים עברו ואני מברכת את זה שלא שמעתי לאזהרות החברים. יש לי זוגיות יפה!

והיום אני רוצה להעניק לו משהו מיוחד. אני רוצה שתשומת הלב תופנה אליו. ובגדול!

אנו מגיעים לאלנבי ופונים שמאלה. מגדל האופרה לימיננו ופנינו לים. 

בזווית העין אני רואה את דני וטלי נחפזים לחצות את הכביש ולחמוק מבעד לדלת אליה מועדות פנינו. אני מקווה שהוא לא הבחין בהם. 

אנו מגיעים לדלת. אני פותחת אותה וללא מילה נכנסת פנימה. מבט תמהה מצידו, הוא נכנס אחרי למסדרון החשוך, לא מבין אבל חוש הסקרנות וההרפתקנות שלו גובר עליו.

עוד צעד פנימה ופתאום זה מתפרץ...

האור נדלק ו-150 איש שואגים בקול אחד "מזל טוב".

חצי שנה עבדתי על זה. בעיני גיל חמישים זה גיל מיוחד ולכן לכבוד יום ההולדת רציתי לארגן אירוע מיוחד. בהזדמנויות שונות הוצאתי מספר הטלפונים שלו חברים מהצבא ומהעבר הקרוב ודרכם הגעתי לחברים מהעבר היותר רחוק.

הזמנתי את כל מי שרק הצלחתי להגיע אליו. חברים משותפים, חברים שלי, חברים שלו, אנשים שהכרתי וגם כאלה שלא, ואת כולם השבעתי לשמור סוד.

והם כולם הגיעו, נאספו לחוג את החג, שלו, שלנו.

עכשיו הוא עומד מוקף חברים ומכרים, מאחלים בריאות והצלחה, טופחים על השכם, מחבקים, מנשקים.

והוא זורח, והוא מאושר. ואני, הלב שלי ממריא ומתפקע משמחה ואהבה והכרת תודה.

מקהלת הבנות, מרביתן חברות שלי, מסתדרת סביבו ולסימן של יעל פוצחות בשיר "הוא תותח".       

אט אט מצטרפות נשים נוספות למעגל המזמרות ובקצה הרחוק יותר של המעגל אני מבחינה שגם 

היא הצטרפה - האקס המיתולוגית שלו.

לא אני הזמנתי אותה. אז מי כן? כיצד נודע לה? למה באה?

המסיבה ממשיכה. מישהו מפעיל את מערכת הקול ובקצה האולם נוצרת קבוצה של זוגות רוקדים. 

אני רואה שהיא מנסה למשוך את תשומת ליבו אבל הוא אינו שם לב וממשיך לדבר עם חברים, להתבדח, להתלוצץ. אני לא יודעת אם לא שם לב או שמתעלם בכוונה.

המתח גואה. כאשר הזהירו אותי מפניו ספרו גם שהיא היתה היחידה שהצליחה לקשור אותו אליה. 

לא ידעו לספר מדוע הסתיימה הזוגיות שלהם. גם הוא נמנע להרחיב בנושא ורק סיפר שיום אחד הודיעה לו שפגשה אחר, סיפר ולא יסף.

ואני לא רציתי ללחוץ. קבלתי את ההסבר ועזבתי את זה. 

טוב לי עם הזוגיות שלנו ורוצה להשאיר את זה בחוץ.

הוא מחפש אותי, ניגש אלי, מחבק ומושך אותי אחריו למרכז מעגל הרוקדים. 

אני נשענת עליו, גאה בעבורו, משתתפת בשמחתו, מאושרת באושרו.

מסביבנו המהומה רבה. רוקדים, שותים, אוכלים, משתפים בחוויות, מחליפים טלפונים להמשך קשר.

ורק היא נשארת לבד. מרחפת מקבוצה לקבוצה, מרפרפת פה, מרפרפת שם, לא מתעכבת אצל איש.

היא מכירה אנשים רבים אבל עושה רושם שאיננה מתעניינת באף אחד. מחליפה מילים עם זה ומיד עוברת לדבר עם איש אחר. אנשים מנסים לדבר איתה אבל היא כאילו שקועה בעולמה שלה. לעצמה. 

אני רואה אותה מנסה להתקרב אליו מבעד טבעת האנשים המקיפה אותנו. מנסה לתפוש תשומת ליבו. והוא, או שלא רואה או שמתעלם. לבסוף היא מוותרת, ניגשת לקולב שליד דלת היציאה, לובשת את מעילה, פותחת את הדלת והולכת.

באולם השמחה ממשיכה אבל השעה כבר מאוחרת. ההתלהבות הולכת ושוכחת. אט אט מתקרבים אלינו זוג אחר זוג. לאחל איחולים אחרונים. להודות. להיפרד. להשאיר ברכה אחרונה ולקחת חיבוק והבטחה לשמירה על קשר.

אחרוני האורחים נפרדים. אנו יוצאים חזרה לרחוב, פונים ימינה לרחוב הירקון. צועדים חזרה הביתה.

הולכים בשקט. ידו כרוכה סביב כתפי. הוא מאמץ אותי אליו. מגניב מבטים מאושרים ומחייך במלוא פה.

ליבי גואה באהבה, שמחה וגאווה על כל מאורעות הערב. אבל בפנים, עמוק, מאחורי ומתחת לכל המחשבות והרגשות האלה, סרטים וסיפורים ממשיכים להתרוצץ בראשי. מי הזמין אותה? למה באה? האם הוא התעלם ממנה בכוונה? למה?

אולי אדע את זה פעם.

ואולי לא...

0 תגובות
זה הווידוי שלו
26/02/2018 19:19
איציק

לא ישנתי בלילה.

התמונות של דאפי מתחת לבאגי ממשיכות לרדוף אותי.

לא תיארתי לעצמי שזה יגמר ככה. ואני כל כך מתבייש ומצטער.

כאשר נדברנו לראשונה לצאת לשטח ולקחת את דאפי אתנו תיארתי לעצמי טיול שקט ורגוע.               

רק שלושתנו בלב המדבר, בלי התחייבויות, בלי תכנונים, בלי מטרות להגיע אליהן או להשיג אותן. פשוט להשתלב בטבע הפראי הזה, בלי לדרוש או לבקש דבר אלא פשוט להיות חלק ממנו.

שמחתי מאוד שכבר מהשיחה הראשונה זרמת עם זה והתחברת באופן טבעי לרעיון.

הבנתי גם את הרצון שלך לצרף אלינו את דאפי וכמו שראית, אמנם היה לי קצת קשה בהתחלה אבל בסופו של דבר יצאנו שלושתנו לדרך.

בגדול, הנוכחות של דאפי לא הפריעה לי. השתדלתי לראות בה בת לוויה ושמחתי לראות כמה אושר מביאה לך הנוכחות שלה. על אחת כמה וכמה, לאור העובדה שכבר מראשית הנסיעה היא ידעה את מקומה ולא דרשה תשומת לב מיוחדת מצדך.

נהניתי במיוחד מארוחת הערב ומההתנדבות שלך להכין אותה לבד. מהפסטה הטעימה שהצלחת להכין לנו בתנאי השטח והציוד הכל כך בסיסי שהיה לנו, מהסלט היצירתי ובכלל מהשקט והרוגע בו נעשה הכל. במיוחד לאחר הרעש וההמולה שהיו בקטע האחרון של הנסיעה.

גולת הכותרת מבחינתי היתה השיחה שלנו אחרי הארוחה.

כבר מזמן לא שמעתי אותך מדברת כך. בכזו פתיחות, בכזו עצמה, בכזה כאב.

זו כנראה היתה הסיבה לכך שדברייך השאירו רושם כל כך חזק אצלי, שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי.

כאשר הלכנו לישון על המזרון המתנפח, דאפי תפשה מקום ונשכבה ביננו, שמה את ראשה על חזך ובמהרה נרדמה. אני נשארתי לבד, לכוד במחשבות על משמעות דבריך, סגור בעולמי, לבדי עם עצמי.

היה לי קשה עם זה. כאשר הרגשתי לפי נשימותיך שגם את נרדמת, קמתי ועשיתי דבר שלא הייתי צריך לעשות. דבר שאני מצטער עליו ומתבייש בו עד בלי קץ.

במיוחד לאור התוצאה הנוראה שהוא גרם לה.

בתרמיל הגב הקטן שלי היה בקבוקון וויסקי קטן שאני לוקח לפעמים לנסיעות וטיולים. הרגשתי שאני מוכרח לגימה קטנה. רק קצת על מנת לעזור לי להתמודד עם המחשבות. על מנת לעזור לי לישון.

ושתיתי קצת. ועוד קצת. עד שפתאום נגמר המשקה בבקבוקון וסוף סוף התרוקן הראש ועיניי נעצמו.

את מאורעות הבוקר כמעט ואינני זוכר. יש לי את תמונת הקימה. תמונות מקוטעות מאריזת הציוד והעמסתו על הבאגי. הרגשתי שאני נע בתוך ענן מרחף. נוגע לא נוגע.

היה אסור לי לעלות על ההגה במצבי.

הייתי צריך לגלות לך ששתיתי בלילה ואני לא כשיר לנהיגה.

לא יודע למה לא עשיתי את זה - למה לא גיליתי.

אין לך מושג כמה אני מצטער על מה שקרה. כמה אשם אני מרגיש.

ברגע ההתהפכות הדברים עברו לנגד עיני כמו בסרט בהילוך איטי. הבאגי מתהפך. את נזרקת החוצה אבל דאפי ששכבה וישנה במושב האחורי, נלכדת תחת הבאגי ההפוך.

ועד עכשיו התמונות של דאפי מתחת לבאגי ממשיכות לרדוף אותי. העיניים שלה לא מרפות ממני. כמו אצבע מאשימה ונביחת-היללה ממשיכה להדהד בראשי עד עצם הרגע הזה.

אני כל כך מתבייש ומצטער על שהרגתי את החברה הכי טובה שלך.

0 תגובות
זה החטא שלו
26/02/2018 19:08
איציק

המחוג הגדול הגיע לספרה 12 ונעצר מהסס. הגיע הזמן. האם באמת הגיע? ואולי עוד קצת?

אבל לא. לא עוד קצת. כבר מאוחר.

באמת הגיע הזמן והמחוג מתייצב על מקומו ומכריז על כך בקול תרועה רמה.

הוא שולח יד אל מתחת למיטה. אבק. מגשש. לא מוצא. ממשיך לגשש. הנעל מוצאת בהיסוס את ידו. אוחז בה ומשליך אותה על השעון. 

אבל היא, במחצית הדרך כמו התעייפה במעופה וצונחת בכבדות. השעון הכרסתני פוער פה חסר שיניים וצוחק. צוחק עליו. מתנדנד על 3 רגליים וממשיך בשלו.

הוא מושך את השמיכה מעל ראשו ואוטם את אזניו. לפחות מנסה. אבל השעון לא מתכוון לוותר. ממשיך בשלו בקול תרועה רמה וברקיעת רגליים.

וכך זה כל פעם מחדש. הוא פשוט אוהב לישון והשעון פשוט לא אוהב את זה שהוא אוהב לישון.

לבסוף הוא מצליח לפקוח את עיניו. ממצמץ. מתרומם. מרסן את השעון ושולח אותו לישון.

מוצא את הטלפון על השידה. מתקשר אבל אין תשובה. נותן לטלפון לצלצל עד שגם הטלפון מתייאש, מפסיק והולך לישון.

הוא מניח את השפופרת, מסתובב, מפעיל את הטייפ וברקע מתחיל להתנגן השיר של אריק איינשטיין "אני אוהב לישון".

***

המחוג הגדול הגיע לספרה 12 ונעצר מהסס. הגיע הזמן. האם באמת הגיע? ואולי עוד קצת?       

אבל לא. לא עוד קצת. כבר כמעט צהרים.

באמת הגיע הזמן והמחוג מתייצב על מקומו בכעס ומורת רוח מופגנת.

הוא מסתובב, מעיף מבט בשעון ודופק על השולחן: "עוד פעם הוא עושה את זה. זה מתחיל להימאס עלי. צריך לעשות לזה סוף".

כשקיבל אותו לעבודה הזהירו אותו שיכולה להיות בעיה. שקשה לו להתמיד. שקשה לו לעשות דברים עד הסוף ותמיד מוצא תירוץ להשתחרר ולחזור לעשות את מה שהכי אוהב - כלום.

אבל הוא חייב לאמא שלו. הבטיח לנסות. הבטיח לתת סיכוי.

5 חודשים הוא החזיק מעמד. כל פעם מבטיח לעצמו שהפעם זו הפעם האחרונה וכל פעם גובר עליו ליבו והוא מוותר. מרחם. נותן עוד הזדמנות. פעם אחרונה ודי.

אבל הפעם הוא מחליט שזו באמת הפעם האחרונה.

הטלפון מצלצל. זה בוודאי הוא עם עוד תירוץ על האיחור.

הוא מחליט לא לענות. זו באמת הפעם האחרונה. הטלפון ממשיך עד שנדם והלך לישון.

***

המחוג הגדול הגיע לספרה 12 ונעצר מהסס. הגיע הזמן. האם באמת הגיע? ואולי עוד קצת?       

אבל לא. לא עוד קצת. כבר מאוחר בערב.

באמת הגיע הזמן והמחוג מתייצב על מקומו בעלבון ובחשש.

כבר כמה פעמים קבעו ללכת ביחד לסרט הזה שרצתה אבל בכל פעם הוא מצא תירוץ להישאר בבית.

זה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. והיא מתחילה להתייאש.

אתמול קבעו ללכת לחברים שלה. קנתה חולצה חדשה, התארגנה, התרחצה, התאפרה. חכתה שיגיע על מנת שילכו ביחד ומשלא הגיע במועד שקבעו, הלכה לביתו.

מצאה אותו סרוח על הכורסא, עדיין בתחתוניו, לא מגולח ופרוע ראש.

"קבענו ללכת אליהם ואנו כבר מאחרים. קום התלבש ונלך".

"אני עייף, אין לי חשק. נלך פעם אחרת..." מלמל והניד בראשו.

עכשיו כבר מאוחר. עוד מעט ויאחרו. עוד פעם זה קורה? עוד פעם תאלץ ללכת אליו ולנער אותו?

אבל הפעם היא מחליטה שזו באמת הפעם האחרונה. שזה באמת לא יכול להמשיך כך.

הטלפון מצלצל. זה בוודאי הוא עם עוד תירוץ על האיחור.

היא מחליטה לא לענות. זו באמת הפעם האחרונה. הטלפון ממשיך עד שנדם והלך לישון.

 

***

הוא מניח את השפופרת ובטייפ ברקע ממשיך להתנגן השיר של אריק איינשטיין "אני אוהב לישון".



0 תגובות